ההחלטה להיות אופר – חלק 6
זמן ההמתנה לקבלת הטלפון נראה כמו נצח, פשוט לא להאמין שהסלולרי שלי הפך לאיבר מגופי, לכל מקום אליו הלכתי הוא נצמד אליי ובכל הזדמנות שיש לי אני מטעינה אותו כדי שהסוללה לא תתרוקן בטעות באמצע היום.
זה לא רק הפלאפון, בכל פעם שהיה צלצול בבית, הייתי קופצת ושואלת אם ביקשו אותי, בשלב מסוים כבר נמאס להם ועוד לפני שהספקתי לקום הם היו צועקים "דנה, זה לא מאמריקה", ומיד היו צוחקים.
זה כבר הפך להיות בלתי נסבל, אפילו המזכירה שלי בפלאפון שונתה לאנגלית וגם שם לא היו חסרות בעיות, כל מי שהיה מטלפן אליי ישר שאל אותי אם הכל בסדר, ומי שהיה משאיר הודעה במזכירה, היה מבזבז את כל הזמן על בדיחות עליי..אבל מה יכולתי לעשות, לא כולם ידעו שנרשמתי לתכנית, לא רציתי שמשהו ישתבש או שאני אתחרט ומסיבה כלשהי אני גם אהיה חייבת הסברים לכולם….אבל האנשים הקרובים אליי ידעו כל צעד שעברתי או שאליו אני מצפה, שלא אעלם להם יום אחד ולא יבינו מה קרה.
בנוסף לאובססיה שהייתה לי עם הפלאפונים, ישבתי ערב אחד וניסחתי קרוב ל 30 שאלות שאני חייבת ורוצה לשאול את המשפחה שבה אני הולכת להיות אופר, שאלות אישיות הנוגעות אליהם ושאלות על האזור בו הם מתגוררים, הלימודים שאני עתידה לקחת שם, התפקיד וכמובן שאלות על הילדים.
הכנתי את עצמי גם לשאלות אותם אני צפוייה לקבל מהם אודות עברי, למה בחרתי להיות אופר, ניסיון וכולי.
אבל זה לא נגמר רק פה, החלק המעצבן היה לתרגם את הכל ושזה יישמע נורמאלי, אבל לראשונה בחיי התוודתי שיש לי אנגלית בכלל לא רעה.
מה שהכי הלחיץ אותי בשאלת השאלות זה שאני לא מכירה את התרבות והמנטליות וחששתי שאולי אשאל שאלה שתשמע חצופה מדי ואז אאבד את אמונם וכבודם בי…לא יודעת, אולי אני סתם מגזימה אבל ליתר ביטחון יצרתי קשר עם חברה של חברה שלי שהיא כבר כמה חודשים אופר בניו יורק וביקשתי את עזרתה בשאלת השאלות, בכל אופן אני לא בטוחה כמה אשתמש בשאלות ואיך אשאל האם יש רכב או אמבטיה משלי, אולי פשוט אצטרך לתת לשיחה לזרום ולהישמע פחות לחוצה.
בינתיים אני פה במציאות היום יומית בארץ, מחפשת עבודה, מתכננת כמה כסף אקח איתי לשם, כמה הוצאות יהיו לי טרם הטיסה, כמה מזוודות אקח ומה אארוז בהם.
כל זה רק מגביר את החשק שבי לטוס כבר ולהיות אופר בארה"ב, נו רק שיתקשרו אני רוצה לנסוע כבר, להיפרד מכולם..טוב, להיפרד בעצם פחות, אבל את החלק הזה אני דווקא מדחיקה וכמה שיותר…
את כל השאלות שחיברתי, צילמתי בכמה העתקים, ובכל מקום אפשרי שמתי אחד: בבית, בעבודה של אימי, בנרתיק הפלאפון שלי, בתיק שלי, בחדר שלי ולא משנה באיזה מקום העיקר שאהיה מוכנה לשיחת הטלפון הזאת. נראה קצת אובססיבי לא, טוב אולי קצת..למעשה טוב, אולי קצת הרבה, טוב נכנעתי, הרבה אובססיבי, אבל מה אני יכולה לעשות אני כל כך נרגשת שאני לא רוצה להרוס שום דבר. עברתי שוב ושוב על כל הטפסים שמילאתי עם ידיד שלי, מילאתי אותם בשיא הכנות והיו דברים רבים שהתפשרתי עליהם כמו חיות, אני לא אוהבת חיות כל כך, אבל זה לא מה שיפריד ביני לבין משפחה טובה. את כלל הטפסים צילמתי במספר העתקים, אחד הולך איתי ואחד נשאר בבית, בין תצלומי הטפסים היו כמובן גם צילום דרכון ורשיון הנהיגה שלי.
מה שכן כל כך התרגשתי לשמוע, כאשר דני צלצל אליי ואמר לי שהטפסים שלי הגיעו כבר לניו יורק וכל שנותר זה לחכות לטלפונים שיתחילו להגיע מהמשפחות…עוד מעט..עוד מעט…ארצות הברית אלייך אני מגיעה… קיפלתי את כלל המדים שלי ונפרדתי מהם לאחרונה, דחסתי עמוק עמוק בארון הבגדים ונשכבתי לאחור על המיטה.
משכתי ידי לאחור ונמתחתי בחוזקה..זהו..הנה תמה ונשלמה העבודה הקשה..עכשיו רק נשאר לבחור משפחה, ממש עבודה קלה, ממש בחירה פשוטה..אבל לא!, לא עוד סימני שאלה, כי זהו
תם ונשלם החלק הראשון…אמריקה, לי את מחכה!
רוצים לדעת כיצד הסיפור מסתיים? באתר תרבותי תמצאו את החלק הראשון והחלק השני של ההחלטה להיות אופר. אופר אין אמריקה- השנה הטובה בחייך
